<h1>תניא רבתי סימן י"א</h1>
<h2>דף טו.</h2>
כיצד אם שבת בעיר אפילו היא גדולה כאנטוכיא, כל העיר כולה כארבע אמות היא לו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ואם שבת בשדה במקום שאין בה היקף מחיצות יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתו. ואם יש שם הקף מחיצות יש לו ממקום הקף ולחוץ אלפים אמה לכל רוח. ואפילו אם ההיקף הוא גדול כמה כורין. ודוקא אם הוקף לדירה אבל אם לא הוקף לדירה אם הוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים מטלטל בכולו וחוצה לו אלפים אמה. ואם הוא יותר משבעים אמה אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ומונה אלפים אמה ממקום שביתתו, שאותם מחיצות כיון שלא הוקפו לדירה כאילו אינם הן נחשבין.
<h2>דף טז:</h2>
אפילו מחיצה קלה של שתי וערב חשובה מחיצה אך שלא יהיה בין קנה לחבירו או בין חבל לחבירו שלשה טפחים, ולא תהא שם פרצה יותר מעשר אמות. ולא יהא פרוץ מרובה על העומד.
<h2>דף כז.</h2>
וכך יכולים לערב בכל דבר הראוי לאכילה חוץ מן המים והמלח וכמהין ופטריות.
<h2>דף לב:</h2>
ואם נתן העירוב באילן למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב.
<h2>דף לד:</h2>
ואם נתן העירוב בראש הקנה או בראש הקונטס (עץ זקוף) כל זמן שתלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב.
<h2>דף לה.</h2>
[עירובי חצרות]. וצריך להניח העירוב במקום שיהא שמור שאם נאכל או נאבד מבעוד יום אינו עירוב ואסור לילך יותר בעבור אותו העירוב שהרי איננו. אבל אם נאבד או נאכל משחשיכה עירובו עירוב ויכול לילך אלפים אמה ממקום עירובו ולהלן.
וכל זמן שאותו העירוב והשיתוף קיים או כולו או מקצתו וראוי למאכל אדם אין צריכין לערב. ואם נאכל עירובן משקדש היום מותרין לאותה שבת דהואיל דהותרה הותרה, ולשבת אחרת צריכין לערב. ומה שנהגו הקדמונים ז"ל שמערבין מפסח לפסח ואפילו אם הערוב קיים, לא שיהו אסורין לטלטל, אלא כדי שלא ישתכח תורת עירובי מעמי הארץ ומן התינוקות, ובשם ר' אליעזר הלוי מצאתי שעל כן נהגו לערב מפסח לפסח לפי שאין לך עני שבישראל שלא יהיה לו קמח מה שאין כן בשאר ימות השנה. וצריך לאפות לחם העירוב מצה כדי שלא יתעפש. ואם אפאו חמץ מותר אמנם אינו משתמר כי הוא מתעפש לזמן מועט וכיון שיצא מתורת מאכל אדם אינו כשר לעירוב.
<h2>דף לו:</h2>
והעומד לצבא על הכותים במצור ומתיירא שמא יסעו ממקום חנייתן בשבת ויתרחקו מאלפים אמה. אם הוא יודע באי זה רוח יש להן להלוך ילך מבעוד יום בסוף אלפים אמה ויאמר שביתתי במקומי, ויש לו רשות להלוך בשבת ממקום שביתתו ולהלן אלפים אמה. ומה שהרויח במקום שביתתו במזרח הפסיד ממקום אהלו במערב, בין אם נסעו בין אם לא נסעו מאחר שלא התנה, שהרי מקום העירוב חשוב ביתו. וממקום העירוב יש לו אלפים אמה לכל רוח. ואם אינו יודע מאי זה הרוח יש להם להלוך, יכול הוא לשלוח עירובו לכל רוח ורוח ואומר אם המלך או שר הצבא נוסע למזרח עירובי למזרח ואם למערב עירובי למערב, לא לכאן ולא לכאן עירובי בתוך אהלי.
<h2>דף מט.</h2>
המחלק עירובו ונותנו בשני בתים אין עירובו עירוב. אבל אם חלקו ונתנו בשני כלים בבית אחד עירובו עירוב. ועירובי חצרות אין מניחין אותו אלא באחד מן הבתים שבחצר. ושתופי מבואות באחד מן החצרות שבמבוי. ובית שמניחין בו את העירוב אין צריך ליתן פת או קמח לעירוב, ואם נתן לא הפסיד.
<h2>דף מט:</h2>
לא מבעיא אחד מבני חצר דכולהו בני דירה נינהו. אלא אפילו קטן שגבה עירובי חצירות עירובו עירוב.
<h2>דף נ:</h2>
כיצד אם שבת בעיר אפילו היא גדולה כאנטוכיא, כל העיר כולה כארבע אמות היא לו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ואם שבת בשדה במקום שאין בה היקף מחיצות יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתו. ואם יש שם הקף מחיצות יש לו ממקום הקף ולחוץ אלפים אמה לכל רוח. ואפילו אם ההיקף הוא גדול כמה כורין. ודוקא אם הוקף לדירה אבל אם לא הוקף לדירה אם הוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים מטלטל בכולו וחוצה לו אלפים אמה. ואם הוא יותר משבעים אמה אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ומונה אלפים אמה ממקום שביתתו, שאותם מחיצות כיון שלא הוקפו לדירה כאילו אינם הן נחשבין.
<h2>דף נא.</h2>
אסור לו לאדם להלוך בשבת יותר מאלפים אמה ממקום שקנה בו שביתה מערב שבת בין השמשות. דתניא (שם) שבו איש תחתיו אלו ארבע אמות שזה הוא מקום האדם ארבע אמות. אבל אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה.
<h2>דף נה:</h2>
אם שבת בעיר ויש מחוץ לעיר בתוך שבעים אמה ושירים בית הראוי לדירה כגון שהוא ארבע אמות על ארבע אמות עושין אותו עיבור לעיר, ויש לו מאותו הבית ואילך אלפים אמה. ואם מאותו הבית יש (לו) בית אחר ועוד בית אחר והן כולם קרובים זה לזה בתוך שבעים אמה ושירים מהלך את כלם וחוצה להן אלפים אמה. יושבי צריפין אין מודדין אלא מפתח ביתם, לפי שאינן קבועים ואינן חשובים כעיר להיות כולם כארבע אמות, אלא כל אחד ואחד מודד מפתח ביתו אלפים אמה לכל רוח.
מצאתי בשם מורי הרב חביבי רבי בנימין הרופא ז"ל, שהיהודים היוצאים במחנה לצור על עיירות אף על פי שיש שם כמה אהלים וטנדסים (מין אהלים) אין מודדין להן אלא מפתח אהליהם לכל אחד ואחד מפתח אהלו שהרי אינן קבועין במקום אחד. ואין מביאין ראיה מדגלי מדבר שגם הן לא היו קבועים והיו נוסעים ממקום למקום, דכיון דכתיב בהן (במדבר ט') על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביעי דמו. ודוקא דאין היקף מחיצות סביב למחנה. אבל אם הוקף המחנה במחיצות גבוהות עשרה או בחריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה כל המחנה חשובה כארבע אמות. ויש להן אלפים אמה מחוץ למחיצות.
<h2>דף סא:</h2>
כיצד אם שבת בעיר אפילו היא גדולה כאנטוכיא, כל העיר כולה כארבע אמות היא לו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ואם שבת בשדה במקום שאין בה היקף מחיצות יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתו. ואם יש שם הקף מחיצות יש לו ממקום הקף ולחוץ אלפים אמה לכל רוח. ואפילו אם ההיקף הוא גדול כמה כורין. ודוקא אם הוקף לדירה אבל אם לא הוקף לדירה אם הוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים מטלטל בכולו וחוצה לו אלפים אמה. ואם הוא יותר משבעים אמה אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ומונה אלפים אמה ממקום שביתתו, שאותם מחיצות כיון שלא הוקפו לדירה כאילו אינם הן נחשבין.
וישראל ונכרי הדרים בחצר יחד, אם אין שם אלא ישראל מותר לו להכניס ולהוציא מביתו לחצר בלא עירוב. ואם יש בחצר ישראל שני וחלוקים בדיורין הם. מתוך שאוסרים זה על זה גם הנכרי אוסר עליהן.
<h2>דף סב.</h2>
וכותי וישראל מומר שאינו משמר שבתו בשוק. חשובים כנכרים וצריך לשכור רשותן. וישראל וכותי שהן דרים בבית אחת בחצר מפורש בירושלמי [עירובין פ"ו ה"ג]. רבי יסא בשם רבי יוחנן ישראל וכותי שהיו דרים בבית אחד, הלכה ישראל צריך לבטל רשותו וכותי צריך להשכיר. מצאתי בשם רבינו שלמה [ד"ה אלא] שצריך לשכור כל ערב שבת מן הכותי הדר בחצרו. כדי להטריח את ישראל שלא ידור עמו וילמוד ממעשיו. ולא סגי ליה פעם אחת בשנה. ויש אומרים דסגי ליה פעם אחת בשנה. וישראל המתאכסן בבית הכותי כשהולך בסחורה בעיירות ובכפרים אינו צריך לשכרו כלל לפי שאינו קבוע עמו.
<h2>דף סד.</h2>
ואם הנכרי אינו רוצה להשכיר רשותו. ילך אחד מבני החצר וישאל מאותו הנכרי מקום בביתו וישים שם כלי או כל דבר הראוי לטלטל בשבת ומותר.
<h2>דף סה:</h2>
וצריך לשכור רשות מהנכרי ואפילו בפחות משוה פרוטה סגיא. ואפילו בשבת רשאין לשכור אם שכחו ולא שכרו מבעוד יום. ונותן לו פת או דבר הניטל בשבת. ואפילו מיד אשתו ובניו, ואפילו מיד שכירו ולקיטו של נכרי רשאין לשכור.
<h2>דף סח.</h2>
ודוקא אם איש עשיר הוא שאם יבקש אחד מהם חלקו בעירוב נותנו לו. אבל אם אינו נותן לו חלקו שהקנה לו בעירוב בכל עת שיבקש אותו אינו יכול לערב להן משלו. אלא א"כ יתן כל אחד ואחד חלקו בעירוב משלו.
<h2>דף סט:</h2>
וכותי וישראל מומר שאינו משמר שבתו בשוק. חשובים כנכרים וצריך לשכור רשותן. וישראל וכותי שהן דרים בבית אחת בחצר מפורש בירושלמי [עירובין פ"ו ה"ג]. רבי יסא בשם רבי יוחנן ישראל וכותי שהיו דרים בבית אחד, הלכה ישראל צריך לבטל רשותו וכותי צריך להשכיר. מצאתי בשם רבינו שלמה [עירובין ס"ב ע"א ד"ה אלא] שצריך לשכור כל ערב שבת מן הכותי הדר בחצרו. כדי להטריח את ישראל שלא ידור עמו וילמוד ממעשיו. ולא סגי ליה פעם אחת בשנה. ויש אומרים דסגי ליה פעם אחת בשנה. וישראל המתאכסן בבית הכותי כשהולך בסחורה בעיירות ובכפרים אינו צריך לשכרו כלל לפי שאינו קבוע עמו.
אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב עם שאר בני החצר, יבטל רשותו לשאר בני החצר ומותרים לטלטל שאר בני חצר בכל החצר, וגם מבית זה ששכח לערב מותרים בני חצר להכניס ולהוציא מביתו לחצר ומחצר לביתו. אבל השוכח עצמו אסור עד שיערב עמהם. ביטול רשות כיצד. ישראל הנותן רשות אומר רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך, ואותו שניתן לו הרשות קנה ואינו צריך לזכות לו על ידי אחר.
<h2>דף עב:</h2>
חצר הפתוחים לו בתים והבתים הללו חלוקין בדיורין אין להן לטלטל מן הבתים עד שיערבו. אבל מותרין לטלטל כלים ששבתו בחצר בכל החצר שהרי היא מוקפת מחיצות. ואלו הן הקרויין חילוק דיורין שיהיו צריכין לערב. אב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהם דיורין בחצר הרי הן כיחידין ואינן צריכין לערב. ותנן האחים שאוכלין על שלחן אביהן, פי' שמקבלין פרס מאביהן, ואוכלין ושותין ושוכבין בבתיהם. אם אין עמהם דיורין אחרים אינן צריכין לערב. ואם יש עמהם דיורין אחרים שאוסרין זה על זה, מתוך שבני החצר אוסרין עליהם אחים נמי אוסרים זה על זה וצריכין לערב. אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחר, אבל אם היה העירוב בא אצלו אינן צריכין לערב. ואם אוכלין כולם על שלחן אביהן ממש אף על פי שהם ישנים בבתיהם אינן צריכין לערב דקיימא לן [עירובין ע"ג ע"א] פיתא גורם. ואין אוסרין זה על זה. ואם היה לאחד מן השוק בית בחצר ואינו אוכל שם שאין לו שם פת. אפילו אם ישן שם אין לערב בעירוב. ואם אוכל שם אפילו ישן שם יכול לערב.
בית הכנסת שאין בה דיורין אין צריך לערב עם שאר בני החצר. ואף על פי שאוכלין ושותין שם מבני העיר או האכסנאין. ואפילו בנה אותה אדם אחד משלו והקדישה. מאחר שמתקבצין שם להתפלל הוי הפקר לכל ישראל ואינה צריכה לערב. כך הוא בתשובות הגאונים. ובשם רבינו ישעיה ז"ל מצאתי. שאם שבתו שם אורחים ואוכלין וישנים שם אוסרין על בני החצר וצריכין לערב.
<h2>דף עו:</h2>
שני בתים שיש ביניהם חלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים. יכולין לערב. ובית שיש לו ארובה מלמעלה אף על פי שאין סולם קבוע שם. יש לו תורת פתוח מערבין.
<h2>דף עט:</h2>
ועל ידי מי מזכה להם, על יד בניו ובנותיו הגדולים ועל יד אשתו ועבדיו ושפחותיו העברים. אבל לא על יד בניו ובנותיו הקטנים ולא על יד עבדיו ושפחותיו הכנענים. מפני שידן כידו.
וצריך להגביה את העירוב והשיתוף מן הקרקע טפח.
<h2>דף פ.</h2>
ואשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו. ודוקא ששתק לה ולא אמר לה דבר. אבל אם מיחה אסור. ויכול אדם לערב משלו על כל בני החצר. אך צריך לו לזכותם ולהקנות להם חלק בעירוב על ידי אחר.
אחד מבני החצר שאינו רוצה ליתן חלקו בעירוב. מצאתי בשם הר' מאיר ז"ל שנוטלין ממנו בעל כרחו.
<h2>דף פ:</h2>
בתשובות הגאונים. בני החצר שגבו קמח לעירובן ונילוש ונאפה העירוב ולא הספיקו לברך עליו עד שחשיכה או ששכחו מלברך עליו ולא אמרו בדין יהא שרי לנא וכו', מותרין הן לטלטל בחצר ואין הברכה מעכבת.
גובין לחם שלם מכל בית הפתוח לחצר ונותנין אותו בכלי אחד, או גובין קמח מכל הבתים שעור גרוגרת אחת לכל הפחות לכל בית ובית ועושין ממנה עוגה אחת. או נוטל המערב לחם אחד משלו ונותן אותו במתנה לכל בני החצר ומזכה להם על ידי אחר. ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב. בדין יהא שרי לנא לאפוקי ולטלטולי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית בכל הבתים שבחצר. ובשיתופי מבואות אומר, בדין יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן המבוי לחצרות ומן החצרות למבוי ומשתיהן לבתים ומן הבתים לשתיהן.
ועירובי בתים זהו משפטו. נוטל קמח מכל הבתים הסמוכים זה לזה בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים. או נותן להן משלו ומזכה להן על ידי אחר. ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב. בדין יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מבית לבית ומבית פלוני לבית פלוני מכל הבתים שנתנו בעירוב. מזה לזה ומזה לזה. לנו ולכל ישראל.
ואם נתוספו דיורין מוסיף בו ככר ודיו. ואם נתחלפו הדיורין מוכר אותו היוצא או נותן חלקו במתנה לאותו שנכנס במקומו ודיו. כך מצאתי בשם הר' מאיר ז"ל. מכל מקום צריך להקנות לו במשיכה או לזכות על ידי אחר כדין שאר מטלטלין.
וכל זמן שאותו העירוב והשיתוף קיים או כולו או מקצתו וראוי למאכל אדם אין צריכין לערב. ואם נאכל עירובן משקדש היום מותרין לאותה שבת דהואיל דהותרה הותרה, ולשבת אחרת צריכין לערב. ומה שנהגו הקדמונים ז"ל שמערבין מפסח לפסח ואפילו אם הערוב קיים, לא שיהו אסורין לטלטל, אלא כדי שלא ישתכח תורת עירובי מעמי הארץ ומן התינוקות, ובשם ר' אליעזר הלוי מצאתי שעל כן נהגו לערב מפסח לפסח לפי שאין לך עני שבישראל שלא יהיה לו קמח מה שאין כן בשאר ימות השנה. וצריך לאפות לחם העירוב מצה כדי שלא יתעפש. ואם אפאו חמץ מותר אמנם אינו משתמר כי הוא מתעפש לזמן מועט וכיון שיצא מתורת מאכל אדם אינו כשר לעירוב.
ושיעור העירוב כמה הוא אם הם מרובים מי"ח אפילו מאה ויותר די להם בעירוב של שתי סעודות. ואם הם פחותים מי"ח צריך שיהיה בעירוב לכל הפחות כגרוגרת לכל אחד ואחד. בד"א בתחלת עירוב אבל בסוף עירוב אפילו נשתייר בו כל שהוא כשר ואין מערבין בפרוסה משום איבה.
וכך יכולים לערב בכל דבר הראוי לאכילה חוץ מן המים והמלח וכמהין ופטריות.
<h2>דף פא.</h2>
ירושלמי [עירובין פ"ג ה"ב, פ"ז ה"ט] אמר רבי יהושע מפני מה מערבין בחצרות מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת שהיתה דבובא (שונאת) לחברתה ושלחה עירובה ביד בנה. נסבתיה גפפתיה ונשקתיה, אתא ואמר קומי אימיה. אמרה הכין רחימת לי ולא הוינא ידעה ומתוך כך עשו שלום ביניהן הה"ד (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
<h2>דף פב.</h2>
ואף על פי שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, הכא נמי במחנה כדבר מצוה דמי. שאם יסע המחנה וישאר במקומו יש שם סכנה מפני פחד האויבים.
<h2>דף פב:</h2>
ואחד מהן יכול לערב לכולן אך צריך להודיען מבעוד יום ואם לא הודיען מבעוד יום לא קנו עירוב.
ושיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, וכמה הוא מזון שתי סעודות ככר שהוא משלש לקב שהוא שמונה ביצים ארבע ביצים לכל סעודה.
<h2>דף פה:</h2>
המחלק עירובו ונותנו בשני בתים אין עירובו עירוב. אבל אם חלקו ונתנו בשני כלים בבית אחד עירובו עירוב. ועירובי חצרות אין מניחין אותו אלא באחד מן הבתים שבחצר. ושתופי מבואות באחד מן החצרות שבמבוי. ובית שמניחין בו את העירוב אין צריך ליתן פת או קמח לעירוב, ואם נתן לא הפסיד.
<h2>דף צא.</h2>
שתי חצירות ובית אחד ביניהם והבית פתוח לשתי החצירות ועירב הבית עם שתיהן אבל החצירות לא עירבו זה עם זה. מצאתי בשם הר' אביגדור כהן צדק ז"ל שאסורין לטלטל מחצר לחצר על ידי בית האמצעי שביניהן.
